אני כבר מבוגר, לא מזמן חגגתי יום הולדת מכובדת ונדרשתי לכתת רגלי בין קונדיטוריה פה, מאפיה שם ובית מאפה שמתמחה בעוגות לאירועים מיוחדים. חזרתי עצוב. כן, קניתי עוגת יום הולדת להרמת הכוסית שיערכו לי במשרד, אבל שוב, גם בחיפוש אגבי, הבנתי שלא משנה באיזה בית מאפה אני אוציא את הארנק בסופו של דבר, זה הריח, הריח של האפייה שיזכיר לי את אפרוזינה.
דודה אפרוזינה בכלל לא הייתה דודה שלנו, כלומר היא באה בכלל מיוון וההורים שלי שניהם בכלל מעיראק, אבל אמא אמרה שאין לה משפחה ולכן היא דודה של כולם. ספרו עליה סיפורים נוראיים, קשים, שהיא משוגעת, שעשו עליה ניסויים בשואה, אבל אפרוזינה הייתה עומדת בחצר שלה גאה ודוממת. בינתיים הריח של עוגיות הזנגביל שלה היה ממלא את כל השכונה וכולנו ידענו, לא משנה כמה אנו אוהבים את בית המאפה השכונתי וכמה טובות שמענו אודות הקונדיטוריה של אלה שיש להם כסף במדרחוב של העיר: אין כמו עוגיות הזנגביל של אפרוזינה.
אותי היא חיבבה במיוחד, אולי כי גם עלי אמרו שאני משוגע, אולי כי אני ג'ינג'י. כולם אוהבים ג'ינג'ים. עידו! היא הייתה צועקת בקול הצפצפני והמחמיר לב שלה, הייתי מוציא ראש החוצה והיא הייתה עומדת שם עם החלוק הנצחי שלה. 'מי הג'ינג'ר אינגל'ה שלי?' היא הייתה צועקת, ואני כבר רצתי החוצה ללכת לעזור לה בקונדיטוריה הביתית שלה. רק לי היא הרשתה להיכנס, מכניסה אותי בסודות אפלים של עוגיות תבלינים עם פלפל לבן ומוזיקה נעימה עם מילים שאני לא מבין מהגרמופון הישן.
עוגיות הזנגביל של דודה אפרוזינה קנו להם שם בישוב הקטן שלנו ולמרות שבדרך כלל הייתי עובר בין כמה בתים קבועים ומוכר להם את העוגיות בקופסאות פח, עם הזמן החלו אנשים להגיע לפתח ביתה של אפרוזינה וביקשו לקנות. 'אני לא מאפיה!' היא הייתה צוחקת, אך ניכר היה שהמחמאה טרדה את מנוחתה. הם ביקשו ממנה שתכין להם חלות לשבת, והיא סירבה. אחרים ביקשו שתכין עוגות לאירועים שונים, אבל היא אמרה 'לא תודה' וסגרה את הדלת בשקט. לבסוף נמצאה פשרה, כל יום שישי בצהרים היא תמכור את עוגיות הג'ינג'ר שלה לכל דורש. היא הייתה עסוקה במטבח, מוציאה ומכניסה מגשים לתנור ואני עמדתי מתחת לגגון בכניסת הבית שלה וחיכיתי לבאים.
היינו הצלחה מסחררת. במשך שנה וקצת כל יום שישי הייתה השכונה מתמלאת בריח משכר של עוגיות, אותו הסוג כל הזמן, ואף אחד לא רצה שום דבר אחר. בשמש או בגשם, 'בית המאפה אפרוזינה לעוגיות זנגביל' (כמו שנכתב בטוש על דלת החצר שלה בכתב של ילדים סוררים) עבד במרץ. אבל אז אפרוזינה חלתה. במשך כמה שבועות היא הייתה מספרת לי ומלמדת אותי מה לעשות ואני הייתי נכנס לעבוד במטבח שלה, מנסה לשחזר את העוגיות, אבל ללא הועיל.
באקט נואש הצלחתי לשכנע אותה להרשות לאימי להכנס למטבח. אבל אימי, שהייתה לשם דבר בכל הקשור לעוגות לאירועים מיוחדים, עשתה עוגיות זנגביל בדיוק כפי שאמרה לנו אפרוזינה, ששכבה בחדר הסמוך, אבל הטעם לא היה זהה. לבסוף הכרזנו על הפסקה. הלקוחות חזרו לקונדיטוריה, אחרים חיפשו בית מאפה שמכין עוגיות זנגביל, אבל כמה שחיפשו תושבי השכונה לא נמצאה ולו עוגיה אחת שיכלה לשחזר את הנס.
אפרוזינה נפטרה בתום אותה השנה ואני גדלתי ועזבתי את הישוב. היום לא נותר כמעט דבר, על חצרות ילדותי נבנו מפעלים ואמא עברה מזמן לבית זקנים והיא מגיעה לישוב ההוא רק פעם בשנה לבקר את הקבר של אבא שהשארנו שם מאחור.
מעולם לא הפסקתי לחפש את עוגיות הזנגביל המתוקות של אפרוזינה, גם כשהייתי בחוץ לארץ. למדתי להגיד את שמם באוזני כל אופה בכל מאפיה: באיטליה zingiber, בצרפת pain d'épices, ובאמריקה Gingerbread. אפילו הזלתי דמעה של געגועים למראה עוגיית הזנגביל בסרט שרק.
אבל מקונדיטוריה לקונדיטוריה, אפילו בארצות רחוקות, אני יודע, אני לא אמצא את הטעם הזה שוב, ולא, לא אכפת לי, אני לא מתכוון להפסיק לחפש.