"אתה תסלח לי שאני אומרת לך את זה, כן? אבל אני פעם יצאתי עם איזה אחד שאהב להירדם לבחורות על הצ׳וצ׳ונה שלהם, אז אל תגיד לי עכשיו שאתה לא מוצא אפאחת!" ואז היא ירקה כרגיל, אבל בצורה אצילית, וביקשה ממני אש.
קראנו לה גולדה, לא כי הייתה בגיל הזהב (והיא הייתה) ולא בגלל שהייתה אישה זהב (והיא לא הייתה), פשוט כי הייתה דומה לראש הממשלה ההיא. היא הייתה מנקה את המשרד שלנו כל יום חמישי, וכמו בכל יום שעתיד לסגור את השבוע, נאלצתי למצוא את עצמי מעשן, כמעט לבד, על המדרגות של העבודה. כמעט לבד, כי גולדה, בתזמון מושלם, הייתה תרה אחרי בעיניה הקטנות ומדדה לעברי בעצבים.
"נו, יש אישה?" היא הייתה שואלת, תמיד, ביד אחת הייתה מחזיקה דלי ובשנייה מגב. תהיתי אם לספר לה שאישה זה דבר מאוד יפה, אבל אני בקטע אחר. כעסתי על עצמי על זה שאני מזלזל באינטליגנציה שלה, אבל ממילא הייתה עצבנית כל הזמן, פרט לאותם חמש דקות קבועות בהם עישנו יחד.
היא הייתה שופכת בזעם את המים על המדרכה ממול, ואז שנינו היינו מחכים לרגע, לראות אם כמו שאמרה, עכשיו תבוא רוח, כי ככה זה, והרוח הייתה מגיעה ואז הולכת מאיתנו למישהו אחר ששופך מים והיינו מדליקים סיגריה ומחליפים רגשות במילים.
אהבתי את העברית הישנה שלה, ואהבתי את כל מה שסיפרה לי. פעם סיפרה לי על אברום, בעלה שקברה בקיץ שעברה, ועל איך הכירה אותו. "היה ג'ינג'י, כמוך, כל הראש שלו כמו ליפה אדומה! עד היום שבו החזיר לאלוהים את הנשמה, שמה על הספה מול ערוץ הספורט: כל השערות שלו בראש היו בצבעים של אש!
זו הייתה תקופה אחרת, עיר אחרת, וחוף אחר, אבל הים היה אותו הים. שנינו ישבנו על החוף מול שקיעה של פעם והוא הביט אל הסירות ואני הבטתי על הנקודות שהיו לו בגב, כמו מפת כוכבים סודית שאלוהים שם אצלו על הגב, נמש נמש הייתי מנשקת בשנים האחרונות, לפני כל פעם שהלך לישון, ולא הייתי נרגעת, עד שלא היה מתחיל לנחור.
מה אני באה לומר לך? שזה לא באמת חשוב איזה אישה תהיה לך, לא חשוב איך היא תיראה, חשוב רק כמה אתה בוער בשבילה!". הסמקתי, היא צחקה, וכיבינו את הסיגריות ושלום שלום עד שבוע הבא. רק שפעם אחת היא לא הגיעה. גם לא בשבועות שאחרי זה, ובסוף שאלתי את יוסי השרת אם הוא יודע מה קרה לה.
"גברת רייכקינד לא תחזור! קיבלה חופשה זאתי, שנה וחצי אחרי שבעל שלה הלך החליט אלוהים שעכשיו תורה ויותר לא תנקה פה ולא בשום מקום. היא בטח יושבת איתו למעלה עכשיו וסופרת כוכבים" הוא צחקק בפה נטול השיניים שלו ולא שם לב בכלל על איך שהתכווצתי.
מאז סירבתי להישאר עד מאוחר בימי חמישי. בהתחלה חשבתי שזה אחלה של הזדמנות ללכת הביתה ולנוח, אבל מבלי ששמתי לב גיליתי שבמקום זה אני שוטף את הרצפה בעצבים, חושב על האישה שלא תהיה לי ומחכה, כל פעם כמו אידיוט, לראות האם כשאשפוך את המים שבדלי על המדרכה שממול, תבוא שוב הרוח.