נועה שלי היקרה, מה נשמע? אם את קוראת את זה אז כנראה לא חזרתי. קצת
מצחיק: תמיד צחקת עלי שאני כזה דרמטי והנה, בסוף, זה נגמר רק במכתב.
אל תכעסי, אני
חייב לעשות את זה.
חמש השנים האחרונות, מאז נפגשנו, היו טיול אחד ארוך ונהדר, לא יכלתי
לייחל לעצמי בת לוויה טובה ממך. את יפיפיה, וטובת לב, והיחידה שיכול לגרום לי
לחייך, אפילו כשקשה לי. הנה, אפילו עכשיו כשאני כותב את זה, ברעד, אני יודע שאם
הייתי צריך להגיד לך את הדברים את היית מצליחה איכשהו לגרום לי לחשוב שזה רק מסע
קטן, קפיצה קטנה לחו"ל והופה, אני חוזר הביתה כמו חדש. אבל בחודש האחרון אני
מפחד, פחד אמיתי, שהניתוח הזה לא יצליח כמו שכולנו מקווים ומתחיל לדמיין את כל מה
שיקרה כאן בלעדי, אם לא אחזור.
אני רוצה שתמשיכי, זו ההחלטה שלי, גם אם כשאת קוראת את המילים האלה
עכשיו עם דמעות (נועה, בבקשה אל תבכי, אני מתחנן) ואומרת לעצמך שלא תאהבי עוד. אני
רוצה שתמשיכי ויהי מה, אפילו אם נראה לך שהכל חסר טעם עכשיו. אני הולך לעשות כאן
טעות איומה שתבטיח שתתאבלי עלי, אבל לזמן מה, ולא לעולם ועד. אני מודה שאם לא
תקראי את המכתב הזה, כלומר שחזרתי והכל בסדר, לא הייתי מספר לך לעולם, אבל אני לא יכול
לשאת את המחשבה שהאשה של חיי, שאני כל כך אוהב, תעמוד מעכשיו בצד בלעדי.
בגדתי בך. מלא פעמים. אני אפילו לא יודע למה עשיתי את זה. זה לא היה
בשביל הכיף ולא בשביל להוכיח לעצמי שומדבר. עשיתי את זה כמו שחתול עוזב לפעמים:
בלי שום סיבה. אני רוצה שתדעי את זה, רק בשביל הכעס. הכעס הזה שמעכשיו יאכל אותך,
וישאיר אותך במסלול הנכון.
תיאחזי בכעס הזה (אני לא מתכוון אפילו להתנצל), תני לו לבעור ואל תנסי
אפילו להטיל ספק שאני סתם ממציא לך את זה בשביל שיהיה לך טוב ושתוכלי לקום ממני
וללכת הלאה: זה באמת קרה, אני נשבע לך ואני מקווה שתאמיני למילים אחרונות של גבר
שמספיק אמיץ להודות במעשים שכאלה, גם אם לאחר שכבר עזב.
אז זהו לא מכתב פרידה, את מבינה, זה מכתב המלצה. אני כבר אפרד ממך
בנשיקות, כשנשב כסא ליד כסא במטוס. אני איפרד ממך בחיבוק ארוך, במונית בדרך לבית
החולים ההוא ואני איפרד ממך בדמעות באיזה מסדרון, כשאני מתגלגל על מיטה הרחק ממך,
משאיר אותך שוב מאחור.
זה המסע האחרון שלי בלעדיך, אם אחזור ממנו לא אעזוב אותך עוד שוב
לעולם לטובת שומדבר אחר, אני מבטיח. אם לא אשוב וקראת עד לכאן, הנה ההמלצה שלי אליך:
תשקי את אדנית התבלינים שלי (ותשתמשי בהם, זה הבזיליקום הכי טעים בעולם), תוציאי
את דיקס לטיולים ארוכים ככל האפשר (הוא אוהב את גינת הכלבים שבגן מאיר) ותזכרי שאת
עדיין הכי יפה בכל גוש דן, הכי טובת לב והכי מצחיקה (וחבל שזה יתבזבז על דיכאון
מיותר).
נועה היקרה, אני מבקש שתמשיכי הלאה.
אבישי פיס
הקיפאון של אליס
ביום השלישי כבר הרגשתי חנוק. לקחתי את
האוטו באמצע הלילה ונסעתי לאנדרטה של יער אשכול. רק אני והאוטו וכביש עפר שמתפורר לי
בין הגלגלים. יש שם מין צוק כזה שצופה על העמק וכשעומדים ממש בקצה זה נראה כאילו ים
של אורות כתומים ולבנים מאיים לבלוע אותך אם רק תעז לקפוץ. פעם חשבתי שיום אחד אני
אקפוץ. היום אני עומד שם ומשתאה איך היה לי האומץ להישאר. פתאום אני מרגיש צורך לצעוק!
פשוט לצרוח החוצה את כל מה שתקוע בפנים. אני פותח פה ומהסס, לא מצליח לפתוח את המנעול
הזה.
יוצאת לי מין יללה כזאת ואני ישר נבהל ומשתתק.
מסתכל לצדדים ועל השעה. הרוחות מן היער נשמעות כמו נסיעה של רכב ואני מסתכל לכיוון
העצים שוב ושוב כדי לוודא שבאמת אין שם אף אחד. אחרי כמה דקות זה שוב רק אני. אני והאורות.
משום מקום בא גל של חום לחזה שלי ומתפרץ החוצה בשאגה שאף פעם לא יצאה ממני. אני מרעיד
את הגרון שלי עד שכבר אין לי אויר. אההההההההה. נושם עמוק ומוסיף: "כוס אמא של
כולכם".
אני חוזר על הטקס כמה פעמים ונרגע. מתיישב
על קצה הצוק וצוחק לעצמי. אח"כ ירדו לי כמה דמעות ועישנתי סיגריה לחיי הבדידות
האיומה הזאת. אתם יודעים, הייתי בטוח שזה יפריע למישהו, שישלחו איזו ניידת שתבדוק מה
קורה, שציפורים יתעופפו מהעצים, שתנים יתחילו לרוץ בין הסלעים. הייתי בטוח שמשהו מהכאוס
הזה יצא החוצה, אבל כל מה שקיבלתי היו כמה נביחות רפות של כמה כלבים במנחמיה.
רעי עתיר
