מהחלון בבניין הכי גבוה בשכונה, עננים של שקיעות דצמבר, כל דודי השמש של העיר מתחתי נראים כמו מצבות זהב, חלקה ועוד חלקה, גג ועוד גג, אלפי מצבות עד לאן שהעין יכולה לראות. כמעט מחזה שגורם לי לעצור לרגע ולחשוב אבל המוזיקה ברקע מוציאה אותי מכל אפשרות לעצב. רותי במטבח שלה, שרה בקולי קולות עם המערכת, מקרקשת סירים ומחבתות ואז מגיעה עם המון ענטוזים לשולחן, פורסת את כל הכבודה ומניחה ידיים על המותניים כאילו הרגע מינימום סיימה את המונה ליזה.
ואז היא אומרת לי "תראה, החיים זה כמו הקערת מרק גונדי הזה, קציצה עגולה מחומוס ובשר טחון ששוחה במרק זך, ככה שאתה לא יכול לשכב במיטה כל היום כאילו אין לך גונדי במרק, אתה צריך לעשות משהו, אחרת אתה תגמור כמו דודה מרחביה, זוכר מה שסיפרתי לך עליה? איזה יפה הייתה, עד שדודה חנום הייתה זורקת אורז ומלח גס כל פעם שזאת הייתה עוברת, רק בשביל להרחיק רוחות רעות.
כנראה לא זרקה מספיק, אחרי שבעלה של זאתי מתה היא לא רצתה יותר לעשות כולום! כּ וּ ל וּ ם אני אומרת לך, הייתה מקבלת מנקה כזו שבאה בשבילה פעם בשבוע וחאלס, זה כל מי שהיה רואה אותה. בסוף המשפחה הייתה צריכה להיפגש, עוד לוויה של מישהו, רק ככה אנחנו זוכים לראות את כולם, וככה, אחרי כמה חודשים אנחנו זוכים לראות את דודה מרחביה שלנו, מה אני אגיד לך, מקל, מרוב שחנום זרקה עליה מלח, היא נהייתה נציב. לא מחייכת, לא עושה אפילו פרצוף של אבל כמו שצריך ולא מדברת, נהייתה מרק של גונדי אחרי שהגונדי הלך ממנו".
כנראה לא זרקה מספיק, אחרי שבעלה של זאתי מתה היא לא רצתה יותר לעשות כולום! כּ וּ ל וּ ם אני אומרת לך, הייתה מקבלת מנקה כזו שבאה בשבילה פעם בשבוע וחאלס, זה כל מי שהיה רואה אותה. בסוף המשפחה הייתה צריכה להיפגש, עוד לוויה של מישהו, רק ככה אנחנו זוכים לראות את כולם, וככה, אחרי כמה חודשים אנחנו זוכים לראות את דודה מרחביה שלנו, מה אני אגיד לך, מקל, מרוב שחנום זרקה עליה מלח, היא נהייתה נציב. לא מחייכת, לא עושה אפילו פרצוף של אבל כמו שצריך ולא מדברת, נהייתה מרק של גונדי אחרי שהגונדי הלך ממנו".
בדרך הביתה חשבתי, עיר היא לא הרחובות שלה, עיר היא האנשים שגרים בהם, אלו שגורמים לך לרצות להבין את החיים. עצרתי וקניתי לעצמי תפוחים ירוקים, חמוצים עם קליפה מנצנצת, השארתי לבחור החמוד מאחורי הדלפק את השקית וגם קריצה ודחפתי את התפוחים לכיסים הענקים של המעיל שאבא הוריש לי, מלא בריחות של לפני שהייתי. רוטשילד, מוציא תפוח, מנגב אותו קצת על החולצה ונוגס בו בקולי קולות, מרגיש איך הבוסר נשפך לי בקצה השפתיים. בשדרות חן, עוד תפוח, בכיכר עוד אחד, שלושה תפוחים ומשם לרחוב שלי.
אני עולה במדרגות הפעם וזורק את המעיל על הספה, עשרים דקות אחרי זה אני עם התפוח האחרון, במיטה, מצטנף מתחת לפוך, מאזין לדיסק השבועי ויודע, שכשאקום מחר אני רוצה לזכור את הערב הזה, עם כל הטעמים, הריחות והמילים, אני אפסיק לרצות להיות מישהו אחר, אני אקום וארצה להישאר אני.
