וכל הדרך מהבית של ממה אני סופר חצבים ועם כל חצב אני יודע: עוד מעט העיר תהיה נקייה. אבק מדבר עקשן יישטף מהגגות, יזרום דרך מרזבים ויצייר שבילים על המדרכות הצרובות. עוד מעט וכל מי שאני אוהב יזרוק עלי אורז ומלח, כשאעלה על אוטובוס ממרכז העיר, בדרך אל מדים, חיסון ותספורת קצרה. עוד מעט וממה תיפרד מאתנו, כדרכם של אלו שהבינו שזה מספיק, שאין עוד צורך בכלום.
היא כבר לא רואה טוב כל כך, וגם לא שומעת מי יודע מה, היא מקומטת, וכפופה, ונמוכה יותר מאיי פעם והיא צלולה כמו מלקוש, כזה שעושה ריח שמזכיר שעת ריכוז בגן, בזמן סיפור על הנחליאלי הראשון. והיא אומרת לי לא לשכוח לשמור על העצמי שלי, לדאוג לאכול טוב, להתלבש טוב ולזכור תמיד, הכי חשוב: להיות טוב!
אני נכנס הביתה ומניח את סיר האורז שהיא הכינה לנו על השיש וזורק לאוויר הסלון שיעירו אותי לפני השקיעה, ממה אוהבת שאני נמצא אתה כשהיא מדליקה נרות שבת. אבל הם כולם מול הטלוויזיה, חוץ מאימא שקוצצת כוסברה ורוטנת שהיא לא מבינה למה ממה חייבת להתאמץ להכין לנו אוכל, אם ממילא כבר אין לה כוח לארוחת השבת שלנו.
ואני עולה ומחליף לגופיה ומכנסיים קצרים והנה אני כבר בחוץ, הולך מהר אל הקצה הקרוב של העיר, והנה אני רץ על פסי הרכבת, והנה אני מתנשף על הגבול של הוואדי, שאחריו יש רק מישור אינסופי של כלום. ואני יושב שם ומנסה לספור חצבים, עד לאיפה שהעין שלי יכולה לראות.
עשרים ושתיים חצבים, אני מזכיר לעצמי, כל הדרך הביתה. שם אני שוטף את עצמי ונכנס למיטה לבכות בשקט, עד שאירדם. עשרים ושתיים, לא מעט, אבל יש עוד זמן. ואני יודע, שאהיה בן עשרים ושתיים בעצמי אני אגור בעיר אחרת, רחוק מכאן, רחוק מאוד, ויהיו לי בגדים נכונים, וגוף נכון, ועבודה נכונה וזיכרון מושלם של ממה, שאני לא מתכוון לשכוח לעולם.
