פחד || פברואר || 2012


יש דם על החולצה שלי! דםםםם! אדום בורדו, כאילו נשפך עלי יין כהה. אני חושב לקום אבל הראש כבד וממילא אני לא יודע איפה אני אז אולי עדיף להישאר ככה. אני זוכר גשם, אני זוכר את הסמטה שלקחתי בשביל לחזור מהר יותר הביתה,  אני זוכר את החבורה שפתאום הופיעה מולי, שרים בקול ונעצרים כשהם מבחינים בי. אני זוכר את הדחיפה, את האגרוף הראשון אבל את השאר אני לא זוכר ואני גם לא רוצה. דודה אפרוזינה תמיד אמרה "ליפול, להיות בשקט ואז לשכוח" ככה שורדים. ככה עברה את דכאו וככה אני אעבור גם את זה.

אני מתרומם לאט ומרגיש משהו רע. אני נשען רגע על הקיר ומקשיב לעצמי: רע, משהו ממש רע קורה. אני בודק את עצמי, כלום לא שבור, הארנק לא עלי אבל ממילא לא היה לי בו כלום. אני מתחיל ללכת לאט, על אוטומט, אבל ההרגשה לא עוזבת, משהו איום, גרוע ונורא, כמו ענן שחור שנחת לי בלב ולא רוצה לזוז, אני מתחיל למהר לכיוון הבית והגוש שצומח לי בגרון רק נהיה גדול יותר ויותר, אני ארבעה רחובות מהבית ומרגיש מחודד יותר, אני מתרכז. זה לא כמו משהו שקורה בעבודה, תמיד כשעומד לקרות שם משהו אני מרגיש טעם של סבון כלים בפה ואז אני מתחפר בכיור כמה שאני יכול, שכל הצלחות שלי יהיו נקיות, שלא יהיו להם טענות, רק שלא ידברו איתי. וזו לא אפרוזינה, שאם היה קורה לה משהו הייתי מריח מקילומטרים את ריח הבושם שלה בתוך הראש שלי, כמו אז כשנפלה במדרכה ההיא.

כואבת לי מאוד הרגל השמאלית ואנשים מסתכלים עלי ועל החולצה שלי וזה לא מזיז לי כלום, יש חושך נורא בתוך החזה שלי והוא כובש עוד ועוד אזורים בגוף, אני עובר בראש על כל האנשים שאני מכיר ומנסה להרגיש משהו,  מר לי בפה. 

והנה אני במרחק רחוב אחד מהבית ואני שומע עכשיו את האנשים והנה אני רואה את האמבולנס מול הבלוק שלנו, אני מנסה לרוץ כמה שאני יכול ולא מצליח לזוז כמעט בכלל, סערה שלמה של ברקים ורעמים יש לי בפנים, סערה מגעילה וקרה ומלאה בדמעות שיוצאות לי פתאום מהעיניים.

אני כבר ממש בפתח הבניין וכאב חד יורד לי לאורך כל הגב ונעצר באגן, במרכז של הגוף, איפה שנמצא כל מה שאסור. אני המום מהכאב וממתין קצת לראות אם הוא עובר, כשהוא לא עובר, ורק נהיה עמום ופועם, עולה ויורד, רק אז אני מבין ויודע מי זה, את מי איבדתי, עוד לפני שאני רואה את האלונקה שהוא מוטל עליה, ויודע תוך שניות שזהו. הוא הלך, מת, לא יחזור, והכאב נעלם לגמרי, כלום כבר לא שורף יותר, הכל עבר, אפילו השריטות והרגל, הכל פתאום מרגיש קל יותר.

אנשים באים ומחבקים אותי, אומרים כל מיני דברים, מנסים לשכנע אותי לעלות על האמבולנס אבל אני רק עומד שם ולא זז, מרגיש איך ים שלם של רגשות נסוג לגמרי ומשאיר אותי פתאום ריק, לא עצוב ולא שמח ולא כלום. והאנשים, בסוף כולם הולכים, ואני נשאר שם, יושב על המדרגות בכניסה לבניין ומרגיש, אולי בפעם הראשונה בחיים שלי, לגמרי לבד.